מפרשים:
1 בשעה שהיתה שאולה מתה, והוא טוען איפוא שיש להחזיר לו דמי הפרה. והלה השואל־השוכר אומר: איני יודע מתי אירע הדבר, במקרה כזה חייב לשלם.
2 לעומת זאת, אם השוכר אומר: שכורה מתה, או ביום שהיתה שכורה מתה, או בשעה שהיתה שכורה מתה, והלה, בעל הבהמה, אומר: איני יודע — פטור.
3 זה אומר בוודאות: השאולה היא שמתה, וזה אומר: השכורה היא שמתה — ישבע השוכר ששכורה מתה.
4 זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע — יחלוקו.
5 א גמרא ומדייקים: שמעת מיניה למד אתה מכאן ממשנה זו שאם בא אדם ותבע מחבירו: מנה לי ביד ך שאתה חייב לי, והלה, הנתבע, אומר: איני יודע — חייב לשלם לו.
6 ושואלים: לימא תהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה לדברי רב נחמן; דאיתמר שנאמר שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: בא לחבירו ואמר לו "מנה לי בידך" והלה, הנתבע, אומר: איני יודע. רב הונא ורב יהודה אמרי אומרים: במקרה זה הנתבע חייב לשלם. רב נחמן ור' יוחנן אמרי אומרים שהוא פטור!
7 ודוחים: כאן יש להסביר כדאמר כפי שאמר רב נחמן במקרה אחר: כגון שיש עסק שבועה ביניהן. כלומר, בין הטוען והנטען יש גם התדיינות אחרת, שבשלה חייב הנתבע להשבע. ולכן, מאחר שהנתבע יש עליו חיוב שבועה, וכאן אינו יכול להשבע — שהרי איננו יודע — לכן חייב לשלם. שמי שנתחייב שבועה ואינו רוצה או אינו יכול להשבע — משלם, אם כן הכא נמי כאן גם כן — כגון שיש עסק שבועה ביניהם.
8 ושואלים: היכי דמי אין הוא בדיוק ענין זה של עסק שבועה? ומשיבים: כדברי רבא,